עיסוק ביין, פלצנות או מהות?

רציתי לכתוב פוסט על בסיס העניין שלי ביין, או יותר נכון, להסביר בשביל מה צריך את כל ההתעסקות הזו בעצם, למה “להתפלצן” על כוס יין במקום ללגום ממנה בלי לקשקש יותר מדי.

כל הטקס הזה בישבן: להריח, להסתכל על הצבע, להגיש בטמפרטורה מסוימת, לשדך אוכל ליין מסוים, להתייחס לשנת הבציר, מי בכלל זוכר מה זה “קוט דה רון” ולמי אכפת…
בקיצור, תביא לי איזה שירז אוסטרלי ונסגור את הפינה, לא?

ממש לא. זאת אומרת, אם בא לכם לשתות משהו סביר, יין “בסדר”, הדיון הזה מיותר לגמרי. יש הרבה יינות שעושים את העבודה הפשוטה הזאת, “לשתות יין שהוא סבבה”.
במובן מסוים, זה כמו לאכול ארוחה באיקאה. הייתי שם היום, בסניף שלהם בנתניה, ואחרי שסיימנו להסתובב בקומה העליונה כמובן שהגענו למסעדה, וגם הייתי קצת רעב, אז חשבתי – למה לא? מנת בשר, איזו פחמימה, משהו לשתות, no brainer. ואז הגנבתי מבט לצלחת של אחד הסועדים, מרחוק ככה כדי לא להיות גס רוח, וזיהיתי מהר מאוד את האוכל התעשייתי המוכר הזה, הטעים-באופן-סביר-אבל-עם-טעם-לוואי, שחוץ מלעשות אותי פחות רעב הוא לא ייתן לי כלום, והחלטתי לוותר.

וכך גם אפשר להסתכל על היין: בא לכם לשתות משהו בסדר כזה? אין בעיה. זאת חוויה מוגבלת אבל כבודה במקומה מונח. אבל למה להגביל את החוויות שלנו בחיים? אם כבר מתפנקים ונושמים קצת אויר, למה להסתפק בחצי? קצת מאמץ ומגיעים למקומות מרתקים וחדשים ושווים הרבה יותר. ואם לא צריך לשלם הרבה כסף בשביל זה… אז בכלל. אני מכיר הרבה אנשים שאף אחד לא לימד אותם להרים את הראש מעל לבסיסי ביותר בתחום היין, ואני כמובן אחד מהם, כתבתי על זה כאן.

אז למי שתוהה למה צריך את הטקס בישבן, הנה סקירה קצרה:

לבחור יין שנעשה כהלכה: יין טוב באמת הוא כזה שכל חלקיו מתגבשים למקשה אחת שלמה, שאף אחד מהם לא מיותר בתמונה הגדולה, למשל ריח מוזר ומעיק או סיומת שמשאירה טעם לא נעים בפה, מאפיין אחד שבסופו של דבר גורם לכל החוויה להרגיש לא טובה. תמיד מעניין לגלות כמה חשובה הסיומת של היין, כי זה הטעם שנשארים איתו בכל פרק בזמן בין לגימה ללגימה. יותר מדי יינות מסתכמים במאפיין אחד או שניים באף ובחיך, בלי אף גורם מאזן ומעמיק ליד: לא רעננות, לא מרירות קלה או חריפות עדינה, לא עומק עם רבדים של טעם – וזה לא מספיק. יין שלא משאיר שום רושם למשך יותר מדקה, שלא נצרב בזכרון במידה מזערית אפילו, אין לו אופי והוא לא מדבר אל מי ששותה אותו. אחרי ששתיתי כמה יינות שולחניים פשוטים שעשו את כל זה ויותר, היה לי ברור שאין סיבה להתפשר.

לשים לב למאפייני היין: הצבע, הצלילות ומרכיבי הריח והטעם של היין מעידים על התמונה הגדולה שמרכיבה אותו. כל המאפיינים האלה מתלכדים לזהות של היין, וכשהוא עשוי כהלכה קיבלנו יין שהוא טעים במובן העמוק (לא רק מתוק ומתחנף) וגם מעניין, מרתק, מחדש. לא חייבים לבחון כל פרט בשבע עיניים, כי ברגע שלומדים לשים לב, הפרטים האלה קופצים החוצה. כשלומדים להכיר את מאפייני היין, אפשר ללמוד להכיר את האופי שלו, ואז נכנס נושא נוסף ומהותי מאוד – עם איזה אוכל היין ישתלב היטב. זכרון ואוכל הם חיבורים חשובים ליין והם מרחיבים ומגבירים את ההנאה ממנו, וגם ממלאים את החושים ואת הנפש.

כוסות יין גדולות: יין אפשר לשתות גם מספל קפה וגם מגביע קטן, אבל רק כוס גדולה מספיק תאפשר להריח ולטעום אותו כראוי, ולהנות ממנו עד תומו. יש ריחות שתוכלו לשים לב אליהם רק בכוס גדולה, והיין גם ייחשף לאויר וייפתח טוב יותר בכוס כזו. זו פשוט לא אותה החוויה בכוס קטנה מדי. כמובן שיש יוצאי דופן, יינות מבעבעים למשל, שדורשים כוס צרה וגבוהה (לא ממש קטנה גם היא) עם פיה צרה, שמאפשרת להנות ממראה הבועות ביין וגם דואגת לא לשחרר אותן מהר מדי כמו כוס עם פיה רחבה יותר.

לא להתבייש לשאול, וגם לפקפק: למדו מה טעים לכם, ואל תסתפקו בסיפורים ואגדות על כרמים וחביות, פרסים ופופולריות. יש מספיק יינות עם תווית מוכרת שלא שווים את מחירם כדי להבהיר שאין קסמים במקצוע הזה: צריך ידע, נסיון וצניעות כדי להפיק יין טוב באמת. וזאת לא בושה ללמוד, לכולנו יש עוד הרבה לראות ולטעום, אז צריך רק לשאול, ולא להסתפק בחצי תשובה, למשל מנציגי מכירות שלמדו לשנן בעל פה כמה זנים מרכיבים את היין אבל לא יודעים עם איזה אוכל מתאים לשתות אותו ובמה הוא שונה מהבקבוק שמונח לידו.

שנת בציר יכולה להיות פרט יחסית שולי אם הכרמים נמצאים באקלים יציב יחסית, אבל גם במצב כזה מזג האויר ישפיע על היין, לשנות את אופיו ולאתגר את היינן ששואף ליצור יין שלם בכל מצב נתון. ליינות גדולים (ויקרים) יש שנות בציר מובחרות וכאלה שהיו “בסדר”, אבל גם יינות פשוטים עשויים לשנות את אופיים באופן ניכר משנה לשנה. אם מדובר ביין ממסך (בלנד שנוצר ממספר זנים) היינן עשוי לשנות את יחסי המרכיבים וכך גם את הטעם. אז כדאי לזכור איזו שנת בציר היתה ליין שאהבתם במיוחד.

צאו מחוץ למרחב המוכר: אפשר להמשיך לשתות קבנרה-מרלו-שירז או אמרלד ריזלינג עד שנגיע לבית האבות, אבל למה? נסו פעם מורבד או גרנאש טובים מאזור לנגדוק בצרפת, או קרמנר צ’יליאני, או נרו ד’אבולה סיציליאני, כי הם יכולים לקחת אתכם, תרתי משמע, למקומות חדשים. חבל לעמוד בתוך שדה פרחים ולראות רק את אלה שנמצאים ליד הרגליים שלכם.

זהו, נסתפק בזה לבינתיים. אם מתעוררות שאלות, אתם מוזמנים לכתוב בתגובות כאן למטה.
והעיקר שנהנה מכוס יין טובה, לחיים!