סיור באזור ולטלינה – יוני 2015 – חלק א

עמק היין איטלקי למרגלות האלפים השווייצריים
ולטלינה (Valtellina) הוא אזור היין הצפוני ביותר בחבל לומברדיה השוכן למרגלות האלפים השווייצריים, שניחן באופי מיוחד משלו, כמו גם עולמות הקולינריה והיין שלו שהם בלתי נפרדים זה מזה. צמחייה ירוקה ואבנים אפורות שולטות בנוף שמתחת להרים הגבוהים. בעמק מתקיימים תנאים קשוחים ומאתגרים לכורמים וליקבים, המתגמלים גידול עיקש וייחודי של ענבי יין. ולטלינה ניחנה בקסם רב, חמקמק, ארצי, עם הדים לסגנון החיים הכפרי העני ששרר בה פעם, שיש בו פשטות וחיבור חזק לאדמה ולמקום. בתקופות רחוקות ולטלינה היתה אזור בעל חשיבות אסטרטגית, כשגדודי צבא היו עוברים בו בדרכם אל מעברי האלפים. כמו אזורי יין אחרים הגובלים במדינות שכנות, דוגמת אלטו אדיג׳ה ואלזס, גם ולטלינה ידעה חילופי שלטון; בניגוד אליהם ולטלינה שמרה על צביון איטלקי ייחודי ולא ספגה את התרבות הגרמנית שמעבר לגבול ולא התמסחרה והתמערבה. המצב מעט שונה ביינות ולטלינה, שחלק מהיקבים המסורתיים והותיקים ריככו מעט באופן מודרני ונגיש; ויש גם יקב צעיר אחד, שיש בו הדים למסורת אבל פניו לעתיד, עם פרשנות רענה ונגישה יותר לחיך הבינלאומי.

תנאים קשים לאדם המיטיבים עם ענבי יין

הטרואר בולטלינה הוא פרדוקס, מאתגר מחד ומתגמל מאידך. לדור הותיק בולטלינה היה ביטוי נפוץ לתיאור המאמץ לשרוד בתקופות קשות – ארנג׳רסי (Arrangiarsi), שפירושו בשפה מטאפורית הוא “להסתדר”, או לשרוד. את הרוח הזו אפשר למצוא במאכלים המקומיים: הפסטה המקומית נקראת ׳פיצוקרי׳ (Pizzoccheri) ועשויה בעיקר מקמח כוסמת בגלל מחסור בקמח לבן בימים עברו; הנקניק המקומי שנודע ברחבי אירופה הוא ׳ברזאולה׳ (Bresaola) ועשוי מנתחי בקר שלמים משומרים במלח גס ומיושנים במערות אבן; הגבינות המקומיות הן ׳ביטו׳ וגם ׳קזרה די ולטלינה׳, גבינות ארומטיות קשות עם מאפיינים ארציים ואפלים. הכרמים בולטלינה נטועות על טרסות של אדמת חול וחצץ התחומות על ידי קירות אבן לאורך נהר ‘אדה’ (Adda); הטרסות נבנו לפני אלפי שנים על ידי האיכרים חלוצי האזור וכיום נעשה נסיון לשחזר את סגנון הבניה הקדום שהוא חלק חשוב ונרחב בנוף המקומי וסמל של אזור ולטלינה. קירות האבן מתחממים בשעות האור ומספקות לגפנים חום אחרי שקיעת החמה. אדמת חול, שמחזיקה מעט מאוד מים, מאלצת את הגפנים להעמיק שורשים מבעד לשכבות האבן. החלקות הטובות ביותר כל אלה מולידים הרבה אופי ביינות עדינים עם חומציות איטלקית טיפוסית גבוהה. התנאים האלה גם מאתגרים עבור הכורמים: הטרסות שעליהן נטועות הכרמים אינן נגישות לכלים חקלאיים ודורשות טיפול ידני בלבד. החלקות הטובות ביותר שוכנות במדרונות תלולים ונידחים שגם סביבתם אינה נגישה לכלי רכב ולכן הפרי הנבצר מועבר בעזרת הליקופטרים, לא פחות, אל אזור נגיש יותר ומובל משם אל היקב. האקלים דווקא מיטיב עם הענבים; שרשראות ההרים התוחמות את העמק יוצרות תנאים מיטביים עבור הגפנים, שזוכות להגנה מפני רוחות האלפים הקרות מצפון והשירוקו הלחה מדרום. הפרשי הטמפרטורות הניכרים בין יום ולילה תורמים גם הם לבריאות הגפנים. העמק הצפוני הוא אזור קריר אבל בקיץ דרגת החום נוסקת באופן יחסי בחלק מהמקומות, למשל באחד מתתי-האזורים היותר ידועים בולטלינה שקיבל כך את שמו, ׳אינפרנו׳, או גיהינום.

נביולו הררי – קיאוונסקה
הזן השליט בולטלינה הוא קיאוונסקה (Chiavanesca), או נביולו הררי, קרוב גנטי של הזן שהתפרסם בזכות יינות פיימונטה שהתאקלם בעמק האלפיני הקריר וקיבל את שמו המקומי מהעיירה קיאוונה (Chiavenna). קיאוונסקה מרכיב את הרוב המכריע של היינות האדומים ומקנה להם אופי מעודן וגוף קל עד בינוני. הוא משמש גם בהפקה כיין לבן בתקן IGT בשם Terrace Retiche di Sondrio. באזור גדלים גם רוסולה נרה (Rossola nera) המותר בממסכי DOC אדומים וזנים לבנים כמו סוביניון בלאן ושרדונה. המובחרים והמפורסמים שביינות ולטלינה הם ספורצט (Sforzato); בדומה ליינות ׳אמרונה׳ הידועים מאזור ולפוליצ׳לה מופקים מענבים שיובשו מספר חודשים כדי להעשיר את מאפייני היין שלרוב גם מקבלים עומק, עניין וגוונים אפלים. יינות ספורצט זכו לתקן רשמי כבר בשנת 1968, הרבה לפני יינות אמרונה שזכו לתקן רק ב-1990; פער שכזה בין ותק ומוניטין עולמי רק ממחיש האנונימיות של היינות המעולים המופקים כאן. השווקים של יינות ולטלינה הם בעיקר האזורים הסמוכים שמעבר לגבול הצפוני הגרמני והשווייצרי, שם זכו למוניטין והכרה באיכותם (חיפוש מידע על יינות ולטלינה באינטרנט מוביל לרוב אל חנויות יין מקוונות בגרמניה). גם בויקיפדיה הבינלאומית ולטלינה טרם זכתה למקום הראוי לה ונסקרת רק כתת-אזור של לומברדיה. עם הדרישה הגוברת למותגי העולם הישן בשוק הבינלאומי, ייתכן שבעתיד הקרוב נראה ביקוש גם לקסם של יינות האזור, שנהנים כרגע מתמחור אטרקטיבי ביחס לאיכות הגבוהה של רובם. אם יש ייחוס שמקרב את ולטלינה אל רדאר שוק יין העולמי, זהו הדמיון לאזור פיימונטה היוקרתי שיינותיו הנחשבים מבוססים גם הם על ענבי הנביולו; ולמרות הקרבה, היומרה של פיימונטה רחוקה שנות אור מהכפריות הארצית של ולטלינה.

טעימת יינות האזור בחסות הממסד האיטלקי
בתחנה הראשונה בולטלינה ציפתה לנו הפתעה שונה ומענגת. הגענו אל חנות יין מיוחדת בעיר זונדריו, בירת ולטלינה. בתוך מערכת של מרתפי ענק עתיקים ומתוחזקים היטב שוכנת ׳Il Tabernario Enoteca Delle Alpi׳, או בתרגום חופשי ״הטברנה – חנות היין של האלפים״. העיתוי לא היה מקרי:  אירוע טעימה פתוח לקהל הרחב ללא תשלום שהוציאה לפועל ״האגודה הלאומית לטעימת יינות״. בתפריט: יינות ומטעמים ולטלינזים טיפוסיים. העונג הזה כלל טעימת רוחב של יינות ולטלינה מכמה איזורים וסיווגים, החל ברוסו די ולטלינה הצנוע וכלה בספורצט המובחר, לצד טעימות ברזאולה בדרגות יישון שונות. עצם הרעיון להציג לראווה את תרבות היין המקומית הייחודית למקומיים ותיירים, במימון מלא של המדינה וללא כל דרישת תשלום, הוא כמעט בלתי נתפס, זאת אומרת – הגיוני בעליל לקדם תרבות יין בצורה שיטתית ומקצועית שכזו, אבל מי יודע אם זה קורה במקום אחר בעולם. האף והחיך התפקעו מעונג והלב עלה על גדותיו בהכרת תודה. הטעימה גם סיפקה שיעור לרוחב ולעומק בסגנון היין הייחודי המקומי.

חוויה קולינרית ולטלינזית משכרת חושים – מנות גורמה מבריקות עם שורשים כפריים
שמחים וטובי לב הגענו למלון Roseg הקטן והיפהפה. המלון שוכן בעיירה פרימולו (Primolo), מעל העיירה קייזה אין ולמלנקו (Chiesa in Valmalenco), כ-20 ק״מ צפונית לזונדריו. הדרך המפותלת והצרה נעה בין סמטאות כפריות לצלע ההר וככל שמטפסים נחשף לאיטו נוף הררי-כפרי יפהפה ומרחיב לב. פנים המלון בולט במודרניות שלו בהשוואה לבתי העיירה עם גגות הצפחה. המלון כמעט ריק בחורף אבל שומר על אטרקציה פעילה – מסעדת גורמה המוקדשת לאוכל מקומי בפרשנות עילית. על המטבח מופקד דניאלה (Danielle), שף איטלקי צעיר שעבר התמחות ארוכה במסעדות בלונדון. דניאלה פיטם אותנו במטעמים מקומיים, ובראשם כמובן ׳פיצוקרי׳. היינות זרמו כמים והיו חלק בלתי נפרד מהארוחה, כולל קיאוונסקה זני שהופק כיין לבן כמשקה פתיחה.

בחלק ב’ של הסיכום ייסקרו הביקורים ביקבים ובכרמים.
* תכנון הטיול באדיבות אורי דמסקר